פסק-דין בתיק ע"א 8133/03

השופטת ע' ארבל:

1.        הערעור שבפנינו נסב על שאלת חיובם של מעוולים - החברה שהעסיקה את המערער ומנהל החברה - כל אחד מהם, בתשלום נזקו של הנפגע, בנפרד או במלוא גובה הנזק, ביחד ולחוד. הערעור שכנגד נסב על שאלת חיובו האישי בנזיקין של מנהל החברה.

           עיקרי העובדות

2.        המשיב 2 הינו מנהל ובעל מניות עיקרי במשיבה 1, שהינה חברת שיווק בע"מ. בעקבות פגישה בין המערער למשיב 2, החל המערער לעבוד במשתלה השייכת למשיבה 1 בינואר 1992. לאורך כל תקופת עבודתו אצל המשיבה 1, קיבל המערער תדרוך והוראות מהמשיב 2 אשר בנוסף סיפק לו כלי עבודה ופיקח על עבודתו. ביום 14.3.92 הובאו למשתלה שתילי אבוקדו והדר. המערער והמשיב 2 פרקו את המשאית, סידרו את השתילים בשורות בחצר והניחו צינורות השקיה. יום למחרת ביקש המשיב 2 את המערער לחבר טפטפות לצינורות ההשקיה ולהניח טפטפת בעציץ של כל שתיל. כחצי שעה לאחר תחילת העבודה התכופף המערער לעבר אחד השתילים כדי להניח בו טפטפת, ואז חדר מוט תיל שתמך בשתיל אל תוך עינו. כתוצאה מכך נפגעו עפעף עין שמאל של המערער ועצב הראיה של העין. המערער היה מאושפז בבית החולים 4 ימים, ולאחר מכן המשיך בטיפולים במרפאת בית החולים. למערער אושרה תקופת אי-כושר של 64 ימים ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 25% על-ידי מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי למערער נגרם ליקוי בראיה המרכזית וליקוי קשה מאוד בשדה הראיה של עין שמאל.

3.        המערער הודה כי ידע שמצוי מוט בתוך השתילים אך לא ייחס לכך חשיבות. למערער לא ניתנו משקפי מגן ולא נאמר לו כי עליו לעבוד איתם. המוט הפוגע, בניגוד לחלק מהמוטות האחרים, לא היה מכוסה בכובעון לבן. המוט היה חד בקצהו ומוסתר בענפי השתילים. בית משפט השלום קיבל את גרסת המשיב 2 לפיה עבודת סידור הטפטפות לא היתה חדשה למערער, אולם הוא קיבל גם את גרסתו של המערער לפיה לא קיבל הסברים או הדגמות מיוחדים לגבי עבודה זו.

4.        באשר למשיבה 1- המערער טען כי כלל לא ידע שהעסק שייך למשיבה 1 וסבר כל זמן עבודתו כי הוא שייך למשיב 2. לטענתו, אמנם במקום העבודה יש שלט הנושא את שמה של המשיבה 1 והוא אף חתם על תעודות משלוח עליהן הופיע שמה של המשיבה 1, אך עבורו שני המשיבים חד הם. המשיב 2 טען כי המערער ידע כי הוא התקשר עם חברה בע"מ ומעולם לא נאמר לו כי הוא עובד עבור המשיב 2 באופן אישי.

פסק דינו של בית משפט השלום

5.        בית משפט השלום דחה את התביעה האישית נגד המשיב 2 לאחר שקבע כי לא הוכחה יריבות אישית בינו לבין המערער. בית המשפט קבע, כי גם אם המשיב 2 קיבל את המערער לעבודה ונתן לו הוראות לביצועה, הדבר נעשה במסגרת ובתוקף תפקידו כמנהל בחברה. מנגד, קיבל בית משפט השלום את התביעה נגד המשיבה 1 וקבע כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה, בכך שלא סיפקה למערער משקפי מגן ולא התקינה כובעונים על כל המוטות. יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי יש לייחס למערער רשלנות תורמת של 30%, הואיל והמערער היה מודע להימצאות המוטות על השתילים אך לא נזהר כפי שהיה עליו להיזהר.

6.        המשיבה 1 חויבה לפצות את המערער בסך של 70,000 ש"ח עבור כאב וסבל, 12,300 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר, ועוד סך של 300,000 ש"ח עבור הפסד השתכרות בעתיד. לאחר ניכוי אשם תורם ותגמולי הביטוח הלאומי בשיעור של 50,500 ש"ח עמד הסכום בו חויבה המשיבה 1 על 217,110 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.        המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום והמשיבים הגישו ערעור שכנגד. בבית המשפט המחוזי הוחלט פה אחד לדחות את ערעורם של המשיבים. עם זאת, בערעור שהוגש על-ידי המערער נחלקו הדעות. דעת המיעוט (כב' הנשיא אברמוביץ) סברה, כי יש לדחות ערעור זה, מהטעם שלדעתו, במקרה דנן אין לראות במשיב 2 כמי שהתאונה אירעה כתוצאה ממעשיו או ממחדליו אלא עקב מחדליה של המשיבה 1, ולכן אין לחייבו אישית כאורגן של החברה. דעת הרוב (כב' השופטים ממן ואברהם) קיבלה חלקית את הערעור וקבעה כי יש לקבל את התביעה האישית נגד המשיב 2 ולחייבו ב- 50% מהפיצויים למערער.

8.        שופטי הרוב נחלקו בדרך בה הגיעו למסקנתם. כב' השופט ממן בחן אפשרות של הטלת אחריות אישית על המשיב 2 מכוח היותו מנהל בחברה, המשיבה 1. השופט ממן קבע, כי במקרה שבפנינו מוטלת על המנהל באופן אישי חובת זהירות מושגית משל עצמו, וזאת מכיוון שמדובר בחברה קטנה שהמנהל היה הרוח החיה בה ועבד בפועל בשטח כמנהל עבודה. בין המערער למשיב 2 היו יחסים קרובים וידידותיים. המשיב 2 ידע כי המערער סומך עליו ובוטח בו. המשיב 2 עשה מעשה רשלני מכוח עצמו בכך שהניח למערער לעבוד ללא משקפי מגן, ביודעו כי המוטות אינם מכוסים וכי ישנה סכנה של חדירת אחד מהם לעינו של המערער. 

9.        כב' השופט אברהם, לעומת זאת, בחן את אחריותו של המשיב 2 מכוח היותו מנהל העבודה של המערער וקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מנהל עבודה לעובד. כמו כן קבע, כי קיימת חובת זהירות קונקרטית בין המערער למשיב 2, שכן היה עליו לפעול אצל המעביד על מנת שיספק אמצעי הגנה למערער (משקפי מגן, כיסוי המוטות בכובעוני מגן). עוד קבע השופט כי המשיב 2 היה מודע היטב לסכנה הנשקפת מהמוטות, ולכן היה עליו להנחות את המערער כיצד לנהוג בשתילים על מנת להימנע מהסכנה או לפחות היה עליו ליידע את המערער על הסכנה הטמונה בהם.  

טענות הצדדים

10.      הערעור נסב על טענת המערער כי היה על בית המשפט לקבוע שהמשיבים נושאים במלוא גובה הנזק שנפסק ביחד ולחוד ולא לחייבם כל אחד במחצית מנזקי התובע כמו שנקבע בסיכום פסק הדין. המערער טוען, כי כוונת השופטים בבית המשפט המחוזי היתה לקבוע חבות ביחד ולחוד, אך בטעות נפסק בפסקה המסכמת של פסק הדין כי המשיבים חייבים כל אחד במחצית הנזק. כמו כן טוען המערער כי מדובר במעוולים במשותף ולחילופין במזיקים נפרדים שגרמו נזק אחד, ומכל מקום בשני המקרים הדין הוא כי המעוולים ישאו בחבות כלפי הניזוק ביחד ולחוד.

11.      טענתם המרכזית של המשיבים היא כי לא היה מקום לחייב את המשיב 2 באחריות אישית כלפי המערער. המשיב 2 טוען כי כב' השופט ממן טעה באשר לממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, ומכיוון שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לקבוע ממצאים עובדתיים חדשים או לעסוק במהימנות עדים, פסק דינו שגוי. כב' השופט ממן התבסס על כך שהמערער לא קיבל הסברים או הדגמות ממשיב 2, בעוד שבית משפט השלום קבע כי הוא לא קיבל הסברים והדגמות מיוחדים. כמו כן, טוען המשיב 2 כי טעה כב' השופט ממן כאשר קבע שאין להסתמך על תצהירו של המשיב 2 בו טען כי הסביר למערער שיש לגשת לשתיל מהצד ולא להתכופף מעליו. לטענתו, תצהיר זה לא נסתר ולא נשלל על-ידי בית משפט השלום. 

           באשר לפסק דינו של כב' השופט אברהם, טוען המשיב 2, כי הרחבת האחריות בפסק הדין אינה רצויה מבחינת המדיניות המשפטית הראויה והיא עלולה להביא לתוצאות פסולות או בלתי רצויות. לטענתו של המשיב 2, התעלם השופט ממעמדו כמנהל עבודה ובחן את התנהגותו במבחני הרשלנות הרגילים ולמעשה הטיל עליו את חובותיו של המעביד.

           לחילופין, טוענים המשיבים, יש להתערב בגובה הסכום שנפסק ולבצע ניכוי רעיוני בשל אי מיצוי זכויותיו של המערער בביטוח הלאומי.

דיון בערעור שכנגד